מחשבות אישיות על פדרר, נדאל ונובאק – והוויכוח שאין לו תשובה אחת
יש ויכוחים בספורט שלא נועדו להיפתר.
פלה או מראדונה.
מסי או רונאלדו.
ובטניס – השאלה הגדולה מכולן: מי הטניסאי הגדול מכולם?
שלושה שמות עומדים במרכז הדיון הזה כבר כמעט שני עשורים:
רוג’ר פדרר, רפאל נדאל ונובאק ג’וקוביץ’.
שלושה ענקים, שלושה סגנונות, שלוש תפיסות שונות של גדוּלה.
וכל אחד מהם – בצדק – יכול להיחשב ל־GOAT.
רוג’ר פדרר – הטניסאי שגרם לנו להתאהב
אם טניס היה מוזיקה, פדרר היה מוצרט.
יש משהו ברוג’ר פדרר שאי אפשר למדוד רק במספרים.
הוא לא רק ניצח – הוא עשה את זה יפה.
החבטות, התנועה, השקט, האלגנטיות – הכול הרגיש טבעי, כמעט קל מדי.
20 תארי גרנד סלאם.
שבועות אינסופיים כמדורג מספר 1.
שנים של דומיננטיות כמעט מוחלטת.
אבל מעבר לשיאים, פדרר שינה את הדרך שבה אנשים רואים טניס.
הוא הביא קהל חדש.
הוא גרם גם למי שלא מבין טניס – לעצור ולצפות.
החיסרון?
במאזן הישיר מול שני יריביו הגדולים – הוא נחות.
ובעידן שבו המספרים מדברים חזק – זה נתון שקשה להתעלם ממנו.
רפאל נדאל – הלוחם הבלתי נגמר
נדאל הוא ההפך הגמור מפדרר – ובדיוק בגלל זה הוא כל כך גדול.
אצל רפא, שום דבר לא בא בקלות.
כל נקודה היא מלחמה.
כל משחק הוא קרב הישרדות.
מלך החימר, עם שיא כמעט בלתי נתפס ברולאן גארוס.
22 תארי גרנד סלאם.
אחוזי ניצחון מטורפים על המשטח האדום.
אבל נדאל הוא לא רק חימר.
הוא זכה בכל ארבעת הגרנד סלאמים.
הוא חזר מפציעות שוב ושוב.
והוא ניצח גם כשלא היה בשיאו.
במאזן הישיר – נדאל היה יריב קשה במיוחד לפדרר, ופחות חד־צדדי מול נובאק.
אבל אולי היתרון הגדול שלו הוא מנטלי:
כמעט בלתי אפשרי לשבור אותו.
נובאק ג’וקוביץ’ – המכונה המושלמת
ואז יש את נובאק.
אם פדרר הוא אמנות, ונדאל הוא מלחמה – נובאק הוא יעילות מוחלטת.
הנתונים מדברים בעד עצמם:
-
הכי הרבה תארי גרנד סלאם בהיסטוריה
-
מאזן ישיר חיובי מול פדרר ומול נדאל
-
זכיות בכל הטורנירים הגדולים
-
שליטה על כל המשטחים
ג’וקוביץ’ הוא הטניסאי הכי שלם שהיה.
ההחזרות, ההגנה, הכושר, החוסן המנטלי – הכול ברמה כמעט מושלמת.
ועדיין, משהו אצלו תמיד היה פחות “רומנטי”.
הוא לא תמיד היה האהוב.
לפעמים הוא הרגיש כמו מי שמפריע לסיפור היפה של פדרר ונדאל.
אבל אם הולכים רק לפי קריטריון אחד – מי ניצח הכי הרבה, את מי, ומתי –
קשה מאוד לא לבחור בו.
שלוש יריבויות. שלושה משחקים. טניס ברמה של מיתוס.
יש הרבה משחקים גדולים בין פדרר, נדאל ונובאק.
עשרות.
גמרים, חצאי גמר, קאמבקים, דרמות.
אבל בכל יריבות יש משחק אחד שמזוקק לתוך הזיכרון הקולקטיבי של עולם הטניס. כזה שאי אפשר לברוח ממנו.
פדרר מול נדאל
גמר ווימבלדון 2008 – המשחק הגדול בתולדות הטניס
אם צריך לבחור משחק אחד בתולדות הטניס כולו –
רוב המומחים יגידו את אותו דבר: ווימבלדון 2008.
פדרר, האלגנטי, מלך הדשא.
נדאל, הלוחם, מלך החימר שמנסה לכבוש את הממלכה הקדושה של יריבו.
חמש מערכות.
גשם, הפסקות, אור דועך.
הטניס הכי גבוה שאפשר לדמיין.
פדרר מציל נקודות משחק.
נדאל חוזר שוב ושוב.
ובמערכה החמישית – אין אוויר, אין נשימה, רק עצבים.
כשהכדור האחרון נוחת בחוץ, ונדאל נופל על הדשא –
זה לא רק ניצחון.
זו העברת שרביט.
המשחק הזה סימן את תחילת סוף עידן הדומיננטיות המוחלטת של פדרר –
ואת הפיכתו של נדאל לאיום אמיתי על כל משטח.
לא היה משחק יפה יותר.
לא היה משחק דרמטי יותר.
ולא היה משחק גדול יותר.
פדרר מול נובאק
גמר ווימבלדון 2019 – היום שבו המספרים ניצחו את הרגש
זה אולי המשחק הכי אכזרי שפדרר הפסיד אי פעם.
ווימבלדון 2019.
פדרר בן 37.
נובאק בשיא הבשלות המנטלית שלו.
חמש מערכות.
שובר שוויון במערכה החמישית – לראשונה בהיסטוריה של ווימבלדון.
ושני כדורי אליפות לפדרר על ההגשה.
ושם – הכול מתהפך.
נובאק מציל.
לא מתרגש.
לא נשבר.
ומנצח.
זה לא היה המשחק הכי יפה של פדרר.
זה לא היה המשחק הכי מרשים של נובאק.
אבל זה היה המשחק שבו הובן סופית:
ג’וקוביץ’ הוא הטניסאי עם העצבים הכי קרים שראו אי פעם.
הרגע שבו פדרר החמיץ את ההזדמנות האחרונה שלו לזכות בעוד ווימבלדון –
והרגע שבו נובאק לקח בעלות על הוויכוח ההיסטורי.
נדאל מול נובאק
חצי גמר רולאן גארוס 2013 – קרב על גבול הבלתי אנושי
אם יש משחק אחד שממחיש עד כמה היריבות הזו הייתה פיזית, נפשית ואכזרית –
זה חצי הגמר בפריז 2013.
נדאל – על החימר, במגרש הבית שלו.
נובאק – בשיאו, רעב, נחוש לשבור את הקללה.
ארבע וחצי שעות.
ראליז אינסופיים.
כל נקודה מרגישה כמו משחקון.
הרגע הזכור מכולם:
נובאק עולה לרשת, נוגע בה בטעות, ומאבד נקודה קריטית במערכה החמישית.
נדאל מנצח.
אבל שניהם יוצאים מהמגרש מותשים, כמעט מרוסקים.
זה לא היה משחק “כיף”.
זה היה משחק הישרדות.
הוא סימל את היריבות הזו בצורה מושלמת:
אין יופי, אין רחמים – רק מי מחזיק עוד דקה.
שלושה משחקים – שלושה סיפורים שונים
-
פדרר–נדאל: יופי מול עוצמה, אור מול צל
-
פדרר–נובאק: רגש מול דיוק קר
-
נדאל–נובאק: מלחמה פיזית עד הקצה
כל יריבות הביאה משהו אחר לטניס.
וכל אחת מהן נתנה לנו משחק אחד שלא יישכח לעולם.
המספרים מול הרגש
ופה הוויכוח האמיתי.
אם גדוּלה נמדדת במספרים –
נובאק כנראה בראש.
אם גדוּלה נמדדת בהשפעה, יופי ותרבות –
פדרר הוא הבחירה הטבעית.
אם גדוּלה נמדדת באופי, התמדה ולחימה –
נדאל הוא סיפור שאין שני לו.
שלושתם זכו בכל מה שאפשר.
שלושתם שלטו בתקופות שונות.
ושלושתם דחפו אחד את השני לרמות שלא נראו קודם.
בלי נדאל – פדרר היה גדול פחות.
בלי נובאק – שניהם היו פחות שלמים.
וזו אולי הנקודה הכי חשובה.
אז מי הגדול מכולם?
האמת?
אין תשובה אחת.
הטניס הרוויח דור נדיר שבו שלושה ענקים שיחקו זה מול זה, שוב ושוב, ברמות על־אנושיות.
אולי במקום לבחור אחד – צריך להודות על כך שזכינו לראות את שלושתם.
אבל אם לוחצים אותי לפינה, ואם אני חייב לבחור לפי הראש בלבד –
נובאק ג’וקוביץ’ הוא כנראה הטניסאי הגדול בהיסטוריה.
ואם לפי הלב?
הלב שלי עדיין הולך אחרי פדרר.
השורה התחתונה
הוויכוח הזה יימשך גם בעוד עשרים שנה.
וכל אחד יבחר את הגיבור שלו.
אבל דבר אחד בטוח:
דור כזה – לא נראה שוב הרבה זמן.
ואולי זו הגדוּלה האמיתית של השלישייה הזו –
שהיא גרמה לנו להתווכח, להתרגש, ולהתאהב בטניס מחדש.
